שיטת הבחירות בישראל

מה היא שיטת הבחירות בישראל?

שיטת הבחירות בישראל היא שיטה פרלמנטרית בה נבחרים 120 חברי פרלמנט על-ידי כל אזרח שמלאו לו 18 שנים. כל 120 הנבחרים מתחלקים למעשה למספר מפלגות והאזרח בוחר את המפלגה שאותה הוא מעוניין להכניס לכנסת.

לא נשמע מסובך מדי. אם כך, למה אנחנו נמצאים כבר במערכת בחירות רביעית בתוך שנתיים בלבד בעוד ארבע מערכות בחירות אמורות להימשך על פני תקופה של 16 שנים?! ואם זה לא מספיק, אנחנו מתחילים לשמוע יותר ויותר קולות מיותר ויותר פוליטיקאים על בחירות מספר חמש!

למה מדינת ישראל נמצאת בלופ בלתי נגמר של בחירות? 

שיטת הבחירות שלנו היא אולי לא מסובכת, אבל שיטת הרכבת הממשלה היא זאת שגורמת למדינה להיכנס ללופ שאנחנו לא יכולים לצאת ממנו כבר שנתיים. הכנסת הנבחרת חייבת לבחור מתוכה ממשלה בתוך כמה שבועות ואם הדבר לא מצליח, הולכים לבחירות נוספות מתוך השיקול שקול העם הוא החשוב ביותר ויש לשאול את דעתו פעם נוספת אילו מפלגות הוא רוצה לשלוח לבית המחוקקים.

במדינת ישראל ראש ממשלה הוא לא יו"ר המפלגה הגדולה ביותר בהכרח, אלא מי שמצליח להגיע לרוב של לפחות 61 חברי כנסת שיתמכו בו, כלומר יותר מחצי מחברי הפרלמנט.

הדוגמה הזכורה ביותר לכך הייתה בבחירות 2009 שבהן מפלגת קדימה של ציפי לבני הגיעה ליותר מנדטים מאשר מפלגת הליכוד של בנימין נתניהו, אבל לבני לא הצליחה להגיע לרוב של 61 חברי כנסת שיתמכו בהקמת ממשלה בראשותה. כך הלכו למפלגה השניה בגודלה לבדוק האם היו"ר שלה יצליח להרכיב רוב של 61 חברי כנסת ואכן בנימין נתניהו נבחר לכהן כראש הממשלה. אפשר גם לחזור מעט פחות אחורה בזמן ולהיזכר במפלגת כחול-לבן (כשעוד כללה 3 סיעות) שקיבלה מנדט אחד יותר מהליכוד, אבל ח"כ בני גנץ לא הצליח לסחוף אחריו 61 ממליצים לממשלה ובכך לא הצליח להרכיב אותה.

בעבר הלא רחוק השיטה הזאת נראתה סבירה מאוד. העולם הפוליטי נחלק בבירור לימין, לשמאל ולמפלגות מרכז שתמיד הצטרפו לממשלות כאלה ואחרות וניסו בראייתן, לאזן אותן מעט.

היום אנחנו רואים שחברי הכנסת, האנשים שאנחנו שלחנו לבית המחוקקים, לא מצליחים להרכיב ממשלה בשום דרך ובשום סיטואציה. כבר אין ימין, שמאל ומרכז ברור והמפלגות נחלקות לסוגים שונים גם בתוך הגושים האידיאולוגיים- ימין חילוני, ימין דתי, ימין חרדי, מרכז, שמאל ציוני שמאל אנטי ציוני ומפלגות ערביות שלעיתים אפילו לא מזדהות כישראליות.

נציגי הציבור ששלחנו לכנסת מחרימים אחד את השני, כל מפלגה פוסלת מפלגה אחרת ואף מפלגה לא רוצה לשבת עם מפלגה מסוימת ששונה ממנה וחושבת אחרת ממנה. כך נוצא מצב שאין אף מועמד משום מפלגה שמצליח להגיע לרוב של 61 חברי כנסת שימליצו עליו להרכיב ממשלה. הכנסת, שלא מצליחה להוציא מתוכה ממשלה, מתפזרת והמדינה הולכת לבחירות נוספות לעיתים אפילו לאחר חודשים ספורים מהבחירות שקדמו להן, למרות שבמצב נורמלי בחירות אמורות להתקיים רק בכל ארבע שנים.

מה הפתרון להקמת ממשלה יציבה וליציאה מהפלונטר הפוליטי?

אין ספק שהמדינה והמערכת הפוליטית בפרט הגיעו לנקודת שבר. הלופ האין סופי של פיזור הכנסת והליכה נוספת לבחירות מוביל לפילוג בעם, לאי אמון הולך וגובר של הציבור בנבחריו וכמבון לבזבוז רב של כסף, שהמדינה בעצמה מעריכה כל סבב בחירות בעלות של כ-2 מיליארד שקלים.

אפשר, צריך וחייב לשנות את שיטת הבחירות הקיימת. אנחנו רואים שהשיטה הנוכחית כבר לא מצליחה להרכיב שום ממשלה ואם חברי הכנסת, שאנחנו בחרנו שייצגו אותנו, מחרימים אחד את השני ולא מוכנים לשבת זה עם זה, כנראה שהפתרון היחיד הוא באמצעות חקיקה.

אפשר לחוקק חוק בחירה ישירה במועמד לראשות ממשלה ולא במפלגה, אפשר לחוקק את חוק המפלגה הגדולה ביותר ולא את מי שמצליח לאסוף הכי הרבה קולות שימליצו עליו ואפילו לחוקק חוק שהליכה לבחירות יכולה להתקיים מינימום כל שנתיים, כמו שהיא יכולה להתקיים מקסימום כל ארבע שנים.

מה שבטוח, החקיקה והרעיונות השונים צריכים לבוא מצד חברי הכנסת והם יתבצעו רק עם הנכונות שלהם. אולי כדאי שחברי הכנסת, שהם נבחרי הציבור שמטרתם לעבוד למען הציבור, להיזכר בזכות מי הם נמצאים שם ובשביל מה הם נמצאים שם ולהתחיל לעבוד למען הציבור ולמען המדינה של כולנו.